בואו נודה בזה, כשמדובר ביחסי ילד-הורה, יש אדם אחד שיש לו שליטה עצמית בוגרת ואדם אחד קטן יותר עם הרבה פחות שליטה עצמית. התוצאה היא שכהורה, אנחנו לא רק צריכים לווסת את עצמנו, אלא אנחנו גם צריכים לעזור לילדים שלנו לווסת את עצמם. ילדים הם ממש לא מתורבתים. הם לא יודעים או מבינים את הכללים החברתיים שיש לנו, מתי, ואיך להביע רגשות. הדבר נורא פי כמה שמעורב הורה נרקיסיסט שהרעל שלו מוחדר להם בכל מפגש אתו ואין לו שליטה עצמית . אין תיקוף רגשי אצל הורה רעיל, ולכן יש פגיעה רחבה יותר אצל הילד שחוזר עם תסכול, כעס, חרדה, וכד'. בטח ובטח שהדינמיקה המשפחתית הנרקיסיסטית ( למידע מורחב יש לקרוא את המאמרים בקטגוריה של הדינמיקה המשפחתית הנרקיסיסטית), קיימת עוד מילדותו המוקדמת ומתוכנתת אצלו בתת המודע.
הילדים שלנו עדיין לא מצוידים היטב כדי להתמודד עם אכזבה, ותסכול, להיות מסוגלים להירגע, להתמקד במטרה, להעריך אפשרויות או לקבל החלטות מחושבות היטב. גם הורים מפתחים מיומנויות של ויסות עצמי אבל עד כמה אנחנו מצוידים היטב כהורים? כילדים אנחנו בעצמנו גדלנו בבית שבו היה לנו חסך במקום הרגשי, ולכן, זה עושה את זה משימה הרבה יותר מורכבת. לפני שאדם נורמלי הופך להורה אין לו מושג איך זה להיות אחראי באופן מלא על מישהו אחר, תמיד לחשוב עליו, ולשים את הצרכים שלו לפני שלך. כאמפתיים נולדתם לתוך זה, אבל במובן הקיצוני של המשוואה. מערכת הרגולציה העצמית שלנו הושפעה מאוד מהילדות שלנו ומהחוויות שלנו כמבוגרים. חלקנו מצליחים טוב יותר באופן טבעי, וחלקנו עשויים להצליח טוב יותר בגלל הניסיון, אבל כולנו נצטרך לעשות עבודה על עצמנו וללמוד ולהסתגל למצב. ככל שהילדים שלנו יגדלו גם אנחנו נגדל, רק הצמיחה שלנו תהיה מבפנים. אנחנו מדברים הרבה על החשיבות של ללמד ילדים ויסות עצמי, אבל מה עם שלנו? איך מפתחים את המיומנויות האלה? איך אני יכולה ללמד את הבן שלי להתמודד עם התסכול שלו כשלפעמים אני לא יכולה להתמודד עם שלי? ובטח שמדובר בהורה נרקיסיסט שעושה הכל כדי לפגוע בי דרך הילדים ומוציא אותי מאיזון.
אם אתם מרגישים שוויסות עצמי הוא נושא עמוק יותר עבורכם, אתם לא לבד. זה משהו שניתן לשפר בטיפול או עם מאמן הורים. אני לא מטפלת והמידע כאן הוא למטרות חינוכיות בלבד. השתמשו בייעוץ מקצועי/ פסיכולוג אם הדבר לא פשוט עבורכם.
1. מסגר מחדש את הציפיות שלך ופשוט התבונן:
הזכירו לעצמכם שכישורי שליטה עצמית אינם מאורגנים במוח עד גיל שלוש ואינם מתבגרים עד גיל 5 או 6. יש התפתחות מתמשכת לאורך הילדות ואז פרץ גדילה משמעותי שני של שליטה עצמית במוח במהלך גיל ההתבגרות. על פי חלק מההערכות, ההתבגרות הסופית היא בגיל 30. זה גם הסיבה להתעוררות של אנשים לתופעת הנרקיסיזם בגילאים אלו.
לעתים קרובות, ילדים נענשים על היותם בני אדם. לילדים אסור להיות מצבי רוח ממורמרים, ימים רעים, התנהגות לא מכבדת או עמדות רעות, ובכל זאת לנו המבוגרים יש אותם כל הזמן! אנחנו חושבים שאם לא נשקף את זה לילד, זה יסלים ואנחנו נאבד שליטה. שחררו את הפחד המופרך הזה ותנו לילדכם רשות להיות אנושיים. לכולנו יש ימים כאלה. אף אחד מאיתנו אינו מושלם, ועלינו להפסיק להחזיק את ילדינו בסטנדרט גבוה יותר של שלמות מכפי שאנו יכולים להשיג בעצמנו. כל העונשים שאתם יכולים לזרוק עליהם לא יפגעו באנושיות שלהם, כי לטעות זה אנושי, וכולנו עושים את זה לפעמים. אצל ההורה הנרקיסיסט אין להם יכולת להיות מי שהם ולכן הדבר חשוב פי כמה.
אז איך ממסגרים מחדש ומתבוננים?
בפעם הבאה שהילד שלכם צורח עליכם שהוא "שונא אותכם" , או בגלל שאתם חותכים את הטוסט לא נכון, צועקים כי הם לא מצליחים לחבר את הלגו נכון, מתוסכלים אחרי בית הספר, או מתחילים להסתחרר בכדור של רגשות כשהם חוזרים מההורה הרעיל, פשוט תסתכלו עליהם ותתבוננו. התבוננו בהם כאילו הם מכוכב אחר כי, במובן מסוים, הם כן. זכרו שהמוח שלהם עדיין לא דומה לשלנו. ראו את הקטנות שלהם. להתבונן בסקרנות גלויה ולראות אותם באמת. ברגע שאתם באמת מסתכלים עליהם, אתם תתחילו להזדהות עם הישות הקטנה הזאת שפשוט לא יכולה עכשיו להחיל את מה שעובר עליה. להיות בחמלה כלפיהם זה לא רחמים, זה להפריד את עצמנו מהם כדי שנוכל להבין שזה שהילד שלי קשה לו בוויסות הרגשות שלו, זה לא אומר שאני חייבת גם להיות במקום הזה, ויסות הרגשות שלו לא קשור לשלי, אני נשארת רגועה כי הוא עובר את זה לא אני.הדפיסו ציטוטים מעוררי השראה כדי להזכיר לעצמכם להיות פתוחים לימים הרעים שלהם, לתזזיתיות ולחוסר הרגולציה שלהם, הדביקו אותם ברחבי הבית שלכם כדי לעזור לכם לזכור להתאים את הציפיות שלכם ולראות את ילדכם במקום שבו הוא נמצא באותו רגע.
2. הפרד את הרגשות שלך משלהם:
התחל לעשות רשימה של הטריגרים שלך. מה מניע אותך? בשבילי זה בכי, ככל שהוא חזק יותר כך קשה לי יותר לשמור על הרוגע שלי. אז אני נוטה להתחיל להילחץ. בזמנים האלה אני צריכה להתאפק ולהפריד את הרגשות שלי מהרגשות של הבן שלי – אני צריכה להתרכז.
איך להתרכז
כשאתם מרגישים את עצמכם מתחילים להגיב, הכינו מנטרה מוכנה (שהוכחה כמרגיעה את המוח במחקרי הדמיה) – קחו נשימה (דרך מוכחת לעצור את תגובת הלחץ) ואמרו לעצמכם משפט פשוט. משהו שמייצב אותך או מרגיע אותך. אני מוצאת שזה מועיל לי לרכז את עצמי תוך כדי. הפעילו את הליבה שלכם (שגם לה יש השפעה מרגיעה מבחינה פיזיולוגית) ושתלו את כפות הרגליים בחוזקה על הקרקע. קחו נשימה עמוקה ואמרו לעצמכם את המנטרה שלכם. עכשיו אתם נמצאים במקום של כוח כדי להתמודד עם הסערה שלהם.
הנה כמה דוגמאות:
"הוא צריך אותי"
"זה לא שלי זה שלו"
"אני אמא שלהם"
"אני כאן בשבילך"
3. בנה את ארגז הכלים של ההורות שלך:
האופן שבו אתה מתמודד עם בעיות הרגולציה של הקטן שלך שזור ברגולציה שלך. אם יש לך תוכנית כיצד להתמודד עם מצבים אלה תרגיש מצויד טוב יותר. אם אתה מרגיש מצויד טוב יותר, אתה תהיה מסודר טוב יותר. אם אתם מווסתים ועונים במקום להגיב לילדכם, אתם כבר תהיו יעילים יותר בעזרה לו. השלב הבא הוא המסוגלות העצמית של ההורים – או עד כמה אתם מרגישים בטוחים ביכולת שלכם להשפיע באופן חיובי על ההתנהגות וההתפתחות של ילדכם. אני יודעת שאני מרגישה בטוחה יותר כשיש לי תוכנית וכשיש לי כוונות לאופן שבו אני עונה לילד שלי. לא נולדתי לבית נורמלי שנתן לי כלים נכונים, אם בכלל, והמודעות הזו נותנת לי היום את ההבנה שאני חייבת ללמוד את זה למענם. (צירפתי לכם קישורים לסרטונים של מידע מועיל עם כלים להתמודדות). העובדה שיש לי תוכנית גרמה לי להיות יותר מכוונת, במקום רק להגיב למצב ולכן, מסוגלת יותר להישאר רגועה. חפשו בגוגל סרטונים שנותנים כלים וטיפים להתמודדות, תקראו חומר, ידע זה כוח , תראו מה עובד לכם, ותשתמשו בו.
ד"ר ג'ו דיספנזה:
4. לטפל בעצמך:
מנוחה טובה היא גורם משמעותי ביכולת להישאר רגועים. לנוח היטב זה נוסחה טובה להתמודד עם אתגרים והיא כנראה האתגר הגדול ביותר שלנו בהורות מול נרקיסיסט. אנחנו עושים יותר מדי, יש לנו מעט מאוד תמיכה חברתית, אתגרים של פרנסה בגלל בריונות כלכלית מצד הנרקיסיסט, מסע ההכפשות שלו, הסטה של הילדים, גורמי החוק שמעורבים ומערימים קשיים בגלל בורות בתחום, וכו'. זה קשה יותר כשאנחנו עייפים או לחוצים. יש לנו כל כך הרבה לעבור ומעט במאגר הרגשי שלנו להחיל, הנרקיסיסט שואב מאיתנו המון. כשאנחנו מרגישים שהמאגר שלנו מתדלדל אנחנו צריכים לקחת את הזמן כדי לדאוג לעצמנו.
חלק מזה הוא להיות אמיתי ולהפסיק לנסות לעשות את כל זה. אני אוהבת את הרעיון של הפסיכולוגית ההתפתחותית אליסון גופניק שההורים הם גננים, לא נגרים. היא אומרת:
"לאהבה אין מטרות או אמות מידה או שרטוטים, אבל יש לה מטרה. המטרה היא לא לשנות את האנשים שאנחנו אוהבים, אלא לתת להם את מה שהם צריכים כדי לשגשג". – אליסון גופניק, הגנן והנגר
חלק מזה הוא באמת לקחת הפסקה כשאנחנו צריכים את זה. כן… הכלים, הכביסה, הרצפה, והצעצועים המפוזרים יכולים לחכות. זה לא מה שייתן לילדנו חיים טובים, אלא אמא/אבא רגועים.
5. דע מה לעשות כשאתה מאבד את זה:
כי אתם תעשו זאת, כמוני כמוכם, כולנו יכולים להודות בזה עכשיו. איבדנו את זה בדרכים הגרועות ביותר בימים הגרועים ביותר. איבדנו את זה כשאנחנו מרגישים מתוסכלים, כשהילדים חוזרים מהנרקיסיסט עם משפטים הזויים, או כשהם אומרים לנו דברים קשים, או מתנהגים רע מאוד בגלל תסכול. אבל, האם זה לא יהיה מוזר אם לעולם לא תאבדו את זה? זה היה משהו שחיינו עליו כילדים, רגולציה מושלמת תמיד. לאבד את זה, זה חלק מזה, חלק מהחיים, חלק ממערכות יחסים. הילדים שלכם צריכים להיות עדים לזה והם יעשו זאת. אז תנו לעצמכם קצת חסד והשתמשו בו כהזדמנות לדגמן ויסות עצמי עבור ילדיכם:
תחזיקו מעמד – תודו שאיבדתם את העשתונות או שהייתם מתוסכלים.
התנצלו – לפעמים גם ההורים עושים טעויות.
תזהו – ספרו לילדכם מה עשיתם כדי להירגע.
לדוגמה: "ממש התעצבנתי, לא? לפעמים גם ההורים כועסים. לכל אחד יש רגשות. צעקתי עליך ולא הייתי צריכה לעשות את זה. אני מצטערת שפגעתי ברגשותיך. אבל אז לקחתי כמה נשימות עמוקות ונרגעתי לא? אני אוהבת אותך ואני אעבוד על לא לאבד את העשתונות".
זה נהדר בכל כך הרבה רמות – זה מראה שכולם עושים טעויות, אבל אפשר להתגבר על טעויות. זה מאפשר לילדכם לפתח סליחה ואמפתיה. זה מאפשר לך לדגום קצת ויסות עצמי וגורם לך להיות מודע לנקודות התורפה או לנקודות הטריגר שלך. זה גם גורם לך להיות מודע לכלי הרגולציה או הכישורים שלך, כך שתוכל להציע אותם לילדך כאשר הוא כועס. ולבסוף, זה עוזר לילדכם לתרגל מיומנויות יחסים בריאות.
רק תזכרו, זה מסע, לא יעד, כזה שכולנו נמצאים בו ביחד.
ליאת שחר- המרכז לנרקיסיזם בישראל
